הבוקר, כשניתתי את תפילת המלאכים, שלושה מלאכים הופיעו.
הם אמרו, "השתחוו ללב הטהור של ישו, שכל כך פוגעים בו בעולם היום. ליבו נדקר במלואו. נחמו אותו."
שלושת המלאכים היו כל כך שמחים ונרגשים לדבר איתי. הם החלו לדבר באותו הזמן. אחד שאל, "האם את מכירה אותי?" אז השני חזר, "האם את מכירה אותי?" השלישי עשה אותו דבר, כמעט כאילו הם מתחרים זה בזה על תשומת הלב שלי.
"וולנטינה, האם את מכירה אותנו? האם את מכירה אותי? לקחתי אותך לשם, לקחתי אותך לכל מקום. תמיד הייתי איתך," הם אמרו.
בשלווה, עניתי, "כן, אתם נראים מוכרים."
הם אמרו, "כמובן שאנחנו נראים מוכרים! לקחנו אותך לכל מקום. אנחנו מנחים אותך ומגנים עלייך."
אמרתי, "אני מודה לכם, אני מודה לכל המלאכים על עזרתם והדרכתם."
הם המשיכו, "אנחנו תמיד איתך. אנחנו תמיד מגנים עליך. אל תדאג, אנחנו נשלחנו על ידי אלוהים, אבל אתה חייב להיות אמיץ ולדבר עם אנשים."
אמרתי, "ובכן, אני עושה כמיטב יכולתי, וזה כל מה שאני יכול לעשות."
המלאך במרכז החזיק חוברת קטנה ופתוחה, דפיה מלאים בכתיבה. חלק מהכתיבה הייתה לרוחב, וחלק למטה. בכל מקום שבו היה מעט מקום, הייתה עליו כתיבה. זו הייתה ספר של מסרים.
המלאכים לא הסבירו את משמעות החוברת.
המלאך שבמרכז אמר, "אנחנו יודעים שאתה מגיע מסלובניה, ואתה מתפלל למען המדינה שלך, אבל עכשיו העולם פוגע באלוהים כל כך, אפילו המדינה שלך, סלובניה. כולם סוגדים לכדורגל. הם סוגדים לכדור, אבל אף אחד לא סוגד לאלוהים. אלוהים פגוע כל כך. הוא ממש שפל."
"אתה חייב לומר לאנשים שבשיא הקיץ, תגיע עונש לאנושות. זה יהיה שתיים או שלוש מעלות מתחת לאפס — קפוא, בדיוק כפי שלבבות של אנשים קפואים. אדוננו יאפשר לעונש הזה לקרות."
כשהמלאך דיבר על האופן שבו אלוהינו הפוגע והעצוב כל כך, התחלתי לבכות ולבכות בשבילו.
אמרתי, "אבל מה אני יכולה לעשות? הם לא יקשיבו לי."
הם ענו, "את עושה כמיטב יכולתך, אך המשיכי לנסות, ואל תתייאשי."
כשפניתי לאחור, נשמתי נעתקה כשראיתי את אלוהים האב יושב לצדי על ספסל קטן, לבוש ככהן, ראשו הקדוש שפוף בעצב עמוק. בכיתי עבור אדוננו משום שהכאב שאלוהים האב חש נכנס אל לבי. הרגשתי שלדעתו כבר נמאס מכל דבר.
אמרתי למלאכים, "אבל יש עדיין אנשים שאוהבים את אלוהים."
הם ענו, "כן, אבל זה רק טיפה בים."
"את רואה את אלוהים האב, כמה הוא עצוב?" הם אמרו.
אדוני אלוהים, רחם על העולם.